טראומה
תמיד אהבתי לספר סיפורים, אני מניח, וזה לא מאד מפתיע, כן? שזו אחת הסיבות העיקריות שבגללן הלכתי ללמוד קולנוע (הסיבה העיקרית אגב? לא הייתי צריך בגרות). עם הזמן גם נדלקתי על טכנולוגיה יותר ויותר, שזה פועל יוצא של לימודי העריכה והעיסוק בעריכה, ואני חושב שבשלוש השנים האחרונות הבנתי ממש שגם טכנולוגיה היא כלי מדהים לספר סיפורים. מצלמה, מספרת סיפור, מערכת עריכה, מספרת סיפור, אפליקציה כמו וויז, מספרת סיפור (סיפור דרך זה גם סיפור).
אחת מן המשימות שלנו השנה היתה לתכנן משחק קופסה, שאמור לייצר אינטראקציה בין אנשים. המשחק גם היה אמור לייצר כיף, שזה נהדר, כי אני אדם כיפי! אז הנה הכיף שאני מציע לכם, יותר נכון, הרעיון לכיף שאני מציע לכם.
את המשחק אסור לשחק עם זרים. רק עם חברים קרובים
48 קלפים – על כל קלף אחת מהמילים הבאות: מוות, מין, מזון, חברה, כסף, שינה.
כל משתתף מקבל ארבעה קלפים, ובתורו הוא בוחר קלף אחד ומפעיל אותו על משתתף אחר.
המשתתף שעליו הופעל הקלף חייב לעשות אחד מהדברים הבאים: א. לסרב לחלוק טראומה, ואז הוא חייב להוריד שוט אלכוהולי ולקחת קלף. ב. להסכים לחשוף ואז לשאר המשתתפים יש 10 שאלות של כן ולא לנחש את הטראומה, אם הם נכשלים, המנחשים שותים ולוקחים קלף, וחושף הטראומה מחזיר קלף לקופה, אם הם מנחשים, אז שני האנשים שחלקו טראומה (לוקח הקלף, וחושף הטראומה) צריכים לשתות ולקחת קלף.
משתתף נטול טראומה, דינו כמשתתף שלא חולק טראומה.
אסור להמציא טראומה, זהו אקט פוגעני ולעגני, אם מישהו חושד בשקר, הסיפור עולה להצבעה בקבוצה, אם כל המשתתפים לא מאמינים למשתף, אז הוא מחוץ למשחק. אלא אם הוא בוחר להתוודות על השקר לפני ההצבעה. במקרה כזה, עונשו הוא 2 שוטים ולקיחת 3 קלפים.
המנצחים הם אלו שנותרים עומדים או אלו שנפטרים מכל הקלפים שלהם ראשונים.
רואים? כיף. יום אחד אני גם אשכרה אכין עותקים פיזים של המשחק ואחלק אותם לחברים כדי שישחקו בו, בזמן שאני צופה בהם מהצד.
אני באמת חושב שבצורה משונה זה יכול להיות משחק כיפי, ויכול לספק ערב מהנה, ואני חושב שעם החבורה הנכונה של חברים וחברות, ובתנאים המתאימים זו גם יכולה להיות חוויה בעלת ערך. בסופו של דבר גם לסרט כמו "ערום" או לספר כמו "אדון החצר" או לקבוצה כמו הפועל יש ערכים של כיף, לא רק סבל שחור בל יתואר, זה כיף שבא כתוצאה של חוויה מזככת, אבל זה כיף.
אז, תבלו.
