החיים זה מה שקורה לך כשאתה שונא את הביטלס*

(התמונה מתוך Sims 3)

בתור ילד, וגם אחרי כן אני חושב, אהבתי בעיקר משחקי מחשב עם תחושת פנטזיה. גולדן אקס זה הראשון שקופץ לי לראש, אבל בגדול, כל משחק שנתן לי חרבות, כשפים ודרקונים. לא היו הרבה כאלו, אז נדדתי גם לכל מיני משחקי מכות, שהיו די פופולרים בשנות השמונית והתשעים המוקדמות, כמובן שקצת ספורט (בכ"ז, לא אחמיץ הזדמנות לקחת אליפות NBA עם בוסטון), אבל בעיקר פנטזיה, חפרתי על אולטימה, על קינג'ס קווסט צללתי לבלדור'ז גייט ועוד כל מיני.

מה לא אהבתי? את סימיסיטי, ושאר אסטרטגיות (פרט לציוויליזיישן, לו אקדיש פוסט בהמשך). זאת אומרת, אמרתי שאהבתי, כי זה נראה הדבר שאותו אני צריך לאהוב, אבל זה שעמם אותי, והיה לי קשה מידי, צריך היה לקבל יותר מידי החלטות. אני לא אוהב החלטות, הן פוגעות לי בהחלטיות. ניסיתי לחשוב פעם למה לא אהבתי את סוג המשחקים הזה, ואני חושב שזה קשור לעובדה שאין שם סיפור שמעניין אותי, או בכלל שאין שם סיפור. ואני? אני אוהב סיפורים. ואם אין סיפור, אז שיהיה ממש ממש ממש קל ומטומטם. וסימסיטי לא היה משחק קל, ובטח לא מטומטם.

ואז סימס. וסימס בלבל אותי, ממש. הייתי אמור לא לאהוב אותו, בכל זאת משחק ניהול/אסטרטגיה/וואטאבר של וויל רייט, היוצר של סימסיטי. אבל התאהבתי במשחק. בניגוד לכל מה שחשבתי על עצמי המשחק. זה לא משחק קל, בכלל לא, די מתסכל לעיתים, בעיקר בסגנונות משחק מסויימים שדורשים מהשחקן המון אינטראקציות עם המון דמויות נוספות, ואני רע בכאלו גם במציאות, וסיפור? לכאורה לא הצד החזק של המשחק. אבל, ברור שיש אבל.

יש במשחק הזה בן זונה של סיפור! וזה סיפור אפי, גדול ועצום. ואני לא מדבר על "את משחקת את החיים שלך/ של מישהי אחרת" הנדוש ששמעתי שנאמר על המשחק הזה, גם על טמגוצ'י אפשר לומר משהו דומה, וטמגוצ'י שעמם אותי, גאוני ככל שיהיה הקונספט הזה. גם לא "את סוף סוף יכולה להתחבר למשחק נטול אלימות, כי לא לכולן זה מתאים". כי זה משחק שיכול להיות קצת אלים, ויותר מזה, זה משחק שבקלות אתה יכול (ופה בכוונה עברתי לגוף שני יחיד בזכר, אני מגדרי!) להפוך להיות די נבזי בו, ולא לאווטר שלך בהכרח, אלא לדמויות מחשב אחרות במשחק. הסיפור פה זה החופש לא לספר סיפור. בדיוק כמו בחיים. זה שונה מלשחק את החיים של מישהו אחר/שלך, זה יותר... לשחק את הממשק של החיים. היכולת שלי כשחקן להניח את העכבר על דמות ולתת לה לחיות ולמות, להעניק לה סיכוי לאהבה, הגשמה מקצועית, חברי אמת וצ'יזבורגר גורמת לי לשחק, באמת ויותר מבכל משחק אחר שאני מכיר, את אלוהים. ומה זה אלוהים אם לא ממשק? אני לא קובע לאווטר מה לעשות, אבל אני גם לא באמת נותן לו לבחור. אחד הדברים הגאוניים בממשק הוא העובדה, שהאווטר שלי, יכול לסרב לפקודות שלי. אם הוא רעב? הוא ילך ויאכל, גם אם אמרתי לו ללכת לשירותים עכשיו, ואם היא בודדה, היא תפתח בשיחות ברגע שתוכל, גם אם התכוונתי שתלך לחדר הכושר כדי להרים משקולות. נו? ואלוהים רצה שאני לא אוכל שרימפס, מהאלו הבשרניים, שנותנים להם טיגון זריז אחרי שמצפים אותם בפירורי לחם, ומגישים עם איולי מעולה ופלחי לימון, כשהבירה ליד צוננת עד מאד, וככה, בשביל הכיף אני שולח את היד לסלט ושולף משם חתיכות בצל סגול לאכול תוך כדי. אז הוא לא רצה. יש לו בעיה בממשק, אחרת הייתי מקשיב לו. וזה סיפור, אחלה סיפור. הסיפור, על איך אני נותן לאנשים מקסימים בסך הכל, לחיות את החיים שלהם, כשאני רק יכול לנסות ולעזור להם, אבל לא חובה. וזה נחמד, ומסעיר, ומרגש.

* אין קשר לביטלס, אני פשוט חוכמולוג. ושונא את חיפושיות הקצב.