קאט אחד, ואת מכשיר

(פה לא יהיו תמונות של סאנסה סובלת)

בעיקרון אני אוהב אדפטציות שמתרחקות באומץ מהספרים, וממש אין לי בעיה עם שינויים מרחיקי לכת. הרי מדובר בשתי מדיות שונות, לכן גם לגיטימי שהדרך לספר סיפור תהיה שונה. כל עוד התמצית נשארת זהה (או לפחות מאד דומה), זה עיבוד טוב בעיני. הניצוץ למשל, דוגמא נהדרת לעיבוד נהדר לספר נהדר שמאד התרחק מהמקור, ועדיין שמר על זהות לא רעה.

משחקי הכס בסך הכל עושה עבודה לא רעה בשמירה הזו על גרעין רעיוני קוהרנטי שקיים גם בספרים, נניח הקו של פוליטיקה חזקה כמו חרב, העמדה הבלתי מתפשרת כלפי דוגמטיות מוסרית ועוד כל מיני, אבל הסדרה לוקה בחסר בכל עניין הייצוג הנשי שבה.

אם את מרימה את הראש, את תענשי. זה פחות או יותר הקו של הסדרה, והוא עקבי מאד. בספרים זה הרבה יותר מעורפל ומעורבל מזה. בין הדמויות הנשיות הראשיות יש שלוש מאד חזקות, דאני, סרסיי ומרג'ורי, דמות אחת שמתעצמת, סאנסה, ואחת פסיכית לאללה, אריה. דאני לא חזקה באמת, יש לה דרקונים והכל, אבל היא עדיין לא עושה הרבה לבד בלי גברים שיתמכו בה, זה אחרת בספרים.

סרסיי אישה מאד חזקה, זה די ברור. גם במצבים היותר שפלים שלה שמרה על כוח ויזמה, מעונה ראשונה היא כזו. ואז, היא נאנסת. זה עונש רגיל לנשים קולנועיות וטלוויזיונית.

מרג'ורי חזקה? אז היא מושלכת לכלא. עד כאן זה עקבי עם הספרים, נראה איך יקחו את זה הלאה.

אבל השיא הוא עונשה של סאנסה. העונש הזה לא מופיע בספרים בכלל, הוא כאן רק עבור הצופים, הוא לא קשור לגרעין הטהור של הסיפור, אין לו חשיבות בעולם הזה ועדיין הוא כאן, כי היוצרים גברים. גברים שכבר הוכיחו שהם לא פוחדים לאנוס טלוויזיונית.

סאנסה מתחילה כדמות חלשה, כנועה, בכיינית, מפוחדת, נידפת וחוטפת טראומה אחרי טראומה, אבל מצליחה להרים את עצמה ולהפוך עצמה לסובייקט במקום לאובייקט, אפילו זכתה לקבל את הקלישאה הקולנועית הכי מובהקת למהפך כזה, שיער צבוע מתנפנף בהילוך איטי עם תאורה אחורית (בסוף העונה הרביעית), את העונה הזו היא החלה עם רצונות, עם דיעות, עם מחשבות, עם כוח. את פרק חמש היא גומרת כשהיא נאנסת. היא נענשת על כך שהרימה את הראש, וזו לאחר שכמה סצינות לפני כן שיערה הצבוע מוחזר למצבו המקורי, כאילו אומרים לה "אל תשתני, אל תהיי סובייקט". היא מרימה את הראש? הוא נדחף לכרית, למטה, והיא נחדרת. אבל... התיאור שלי לא כל כך נאמן לסצינה, הרי הקורא הרגיש בוודאי שם לב שתיארתי עכשיו מה עובר על סאנסה בעוד שהסצינה? הסצינה מציבה אותנו בעיניים של ת'יאון. וזה מה שעריכה עושה, הקאט מהפנים שלה לפנים שלו יוצר בינם שוויון בחשיבות, בסצינה שלא אמורה להיות שוויונית, ואז ההתמקדות בו, כשהוא מזיל דמעה מסירה את סאנסה מהסצינה כאישה וכדמות חשובה.

לת'יאון אין זין, וככזה הוא גם איבד את אישיותו במהלך הסדרה, הוא מכשיר של ראמזי ותו לא, לא מביע רצונות משלו, לא מביע רגשות פרט לכניעה מוחלטת, ועכשיו במחי קאט אחד, הוא הופך חזרה לאיש. הוא מזיל דמעה, במחי קאט אחד הוא הופך לסיפור של הסצינה, לא האישה הצעירה הנאנסת על ידי בנו של רוצח משפחתה, לא האישה הצעירה שרק החלה לפרוש את כנפיה. ת'יאון הוא הסיפור, הוא זה שעובר את השינוי, הוא זה שלומד משהו, שמגלה משהו על עצמו, שנותן לנו לגלות משהו עליו, שהופך לסובייקט, בעוד שהכוס על המיטה שמולו נשאר רק כוס, שתפקידו להבעל ותו לא.

ואנחו הרי יכולים לשער שהוא גם זה שיהיה מעורב בהצלתה מחיי הנישואים האלו וחיי ההתעללות האלו, כדי לחפות על החוסר בזין, הוא יהיה האביר הלבן, תודה לאל על האונס, הוא נתן זין רפאים לסריס! הללויה! מה רבו מעשיכם האלים הישנים! וכל מה שנדרש זה היה רק קאט אחד. קאט שהפך אותה לכלי קיבול לזרע עבור גברים מסויימים ומכשיר לגאולה עבור אחרים. כוח? עוצמה? בהשהיה כרגע, אנחנו צריכים לאנוס כאן, שלא תרים את הראש יותר מידי.

קאט אחד, זה הכל.