חול, מלא חול. ואקדחים. וחול.

הסצינה הזו, ראיתם? מכירים? מעולה, נכון? אני רוצה להשתמש בחלקה הראשון בשביל לדבר על עריכה קצת ועל איך שימוש בעקרונות צורניים מהדהד את המסר של הסיפור. בחרתי בה מכמה סיבות, הראשונה, כמובן, המוזיקה המופתית של מוריקונה הגאון. כל דבר נראה ומרגיש נכון יותר עם פסקול של מוריקונה (גם של בדלמנטי, אגב, אולי באמת אתייחס פעם לטווין פיקס). שניה, יש במערבונים האלו של סרג'יו ליאונה משהו מאד מדוייק בעשיה הקולנועית. מתוך הטראשיות שלהם, והם טראשים במידה מסוימת, יוצאת אמת קולנועית גדולה על איך לספר סיפור בעזרת רכיבים אודיו-ויזואלים. אני לא הולך להתייחס לעלילה הרחבה של הסרט, או לסאבטקסט הכולל של הסרט, אלא רק לסצינה הזו. כן, זו הוצאה בוטה מהקשר, אבל אני מאמין שסצינה בודדת, אם עובדת יפה גם כשעומדת בפני עצמה במנותק מהסרט, יכולה להיות מופתית אף יותר. לפני שאמשיך רק תיקון קטן לעצמי, זו לא סצינה, זה סקוונס. רצף של סצינות, שלוש כאלו. צריך לדייק את זה לפני שמורי ורבי אורן תירוש ידפוק לי סטירה. ואני אתייחס רק לסצינה הראשונה. העיקרון שאני רוצה להתייחס אליו (הוא מבודד לגמרי כאן בפוסט ויש עוד מלא לנתח כאן בסצינה) הוא משהו שאני אוהב לכנות "עריכה מפתוח לסגור", יש הקוראים לו "עריכה מן החוץ לפנים". אני מעדיף את השם שבו אני משתמש, כי הוא נותן יותר חופש לפרשנות. הכוונה היא עריכה של הסצינה ככה שפותחים בשוט מאד פתוח, הכוונה לשוט שמראה את כל האיזור בו מתרחשת הסיטואציה ובו אנו גם רואים את יחסי בכוחות והמיקומים של הדמויות, לאחר מכן מקטינים את גודל הפריים במהלך העריכה. מקאט לקאט אנו נראה שוט סגור יותר, שכולל פחות אינפורציה, עד לקלוז אפים בהם מתרחש שיא הסצינה, וחוזרים לקתרזיס בשוט פתוח פעם נוספת. זה על קצה המזלג. זו טכניקה די נפוצה, ששורשיה נעוצים אי שם בפרהיסטוריה של הקולנוע האמריקני. הסיבה לכך, היא לשמור את הקהל תמיד מודע לסביבה בה מתרחש הסיפור, ותמיד לספק לו כמה שיותר מידע, על מנת שישאר "בתוך" הסרט.

בסצינה זו ליאונה מסבך את העניינים קצת, והופך אותם למרתקים יותר. ראשית, את השוטים הפתוחים שלו הוא טוען במשמעות צורנית נוספת, כאשר בכל אחד בקדמת הפריים עומד מישהו שחוסם חלק מהפריים. בשוט הראשון לעיל זה קטע מרטיט כמעט, כשהשוט הפתוח, המאד נקי נחדר לפתע באלימות על ידי דמות נוספת בקלוז אפ. ובשוט השני, אמנם אין את הכניסה לפריים, ועדיין, זה שוט פתוח שמופרע על ידי קלוז אפ של עורף לא הגייני. השוט השלישי הוא המשכו של הראשון, רק שפה המצלמה נעה, והשחקנים נעים לכיוון השני, כשאנו מתייצבים בסוף התנועה על לונג שוט קלאסי, שוט פתוח פר אקסלנס. לכאורה אפשר היה להתחיל את ההתרחשות בפריים כדוגמת זה שבשניה 0:43 בקליפ. עלילתית לא היינו מאבדים דבר, אבל כמו שציינתי, האפקט הרגשי של שני השוטים הקודמים כל כך חזק, שחבל לוותר עליו. ועכשיו שני שוטים פתוחים שהולכים ונסגרים, כאשר ישנה הקפדה על הצגתן של שתי הדמויות שלנו בפריים, לא תמיד את כל הגוף, אבל את החלקים החשובים למערבון. אחריהן שוט סגור יותר, שמבודד עבורנו את היריבים, והגענו לקלוז אפ הראשון בסצינה הזו, הנרי פונדה בוחן את צ'ארלס ברונסון, הקלוז אפ מתפקד עבורנו כעין חוקרת, ומעין כארון שמעביר אותנו אל השוט הבא, סקירה מרחוק של צ'ארלס ברונסון המלווה בקלוז אפ משלו. שימו לב לסימטריה הנשמרת באדיקות. ועד ל-1:53 אנו ממשיכים לראות קלוז אפים, שיוצרים מתח. פה, ע"פ העיקרון הקלאסי היה פחות או יותר אמור להתחיל איזשהו דין ודברים, או הקרב עצמו, אבל זה לא מה שקורה כאן. השוט הפתוח הנוכחי לא נענה בשוט פתוח משלו, וגם החזרה אליו לא נענית בשוט פתוח, שינוי זה מיצר עבורנו אפשרות לקריאה חדשה של המתרחש, כי הסימטריה שנשברה כבר לא יכולה לספר לנו סיפור על שוויון. הסיפור משתנה ועכשיו יש לנו מידע חדש, איננו יודעים מה הוא כרגע, רק שהוא קשור כנראה למערכת היחסים בין השניים, ושרק אחד מהם מודע למידע הזה, ידידנו בקלוז אפ, והוא השתנה רק בגלל בחירות העריכה, מילת טקסט אחת לא נאמרה, התרחשות יוצאת דופן אחת לא קרתה. השוט הפתוח שיגיע עכשיו כאילו מתחיל סצינה חדשה, שבה אנו יודעים משהו שלא ידענו קודם. קלוז אפ -> קלוז אפ, רק המדבר נשמע, וזום אין איטי לכיוון הפנים, ממשיך את עיקרון מפתוח לסגור. ובסוף הקלוז אפ ההולך ונסגר? המוזיקה חוזרת, והכל משתנה אנו מגיעים אל ההסבר, המפתח לסרט, הקטליזטור לסיומו, ולפתיחתו. אבל לא אכתוב עליו, תראו לבד. זה שווה את זה.